נימוקי יוסף על נדרים י״ג

« נימוקי יוסף על נדרים י״ב ע״ב נימוקי יוסף על נדרים י״ד ע״א »

1 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — נוֹתְנוֹ לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו נוֹדֵר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וְהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ. וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים הִינָּן לְפָנֶיךָ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בִּסְעוּדָה.

4 בבא מציעא פתח ↗

וְכוּלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ: פּוֹעֲלִין אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאוֹמָן לְאוֹמָן, וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת, וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת.

6 נדרים פתח ↗

אֵין בֵּין הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לַמּוּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶם אוֹכֶל נֶפֶשׁ.

16 נדרים פתח ↗

מַאי פַּסְקָא? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּאַף בִּמְקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר, עַל הַיְּשִׁיבָה — בָּעֵי לְמִשְׁקַל, עַל הָעֲמִידָה — לָא בָּעֵי לְמִשְׁקַל. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶא בַּעֲמִידָה. הָכָא נָמֵי גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶא בִּישִׁיבָה.

17 נימוקי יוסף על נדרים פתח ↗

סליק פירקא דף מה ע"ב השותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו'. פי' אסורין ליכנס כניסה גרידתא בלי תשמיש אחר כפשטיה דלישנא ור' אליעזר היא דאמר לעיל דף לב: אפילו ויתור דריסת הרגל אסור במודר הנאה להחצר המשותף ביניהם דאימא לחלק חברו הוא נכנס שהרי לא נחלק עדיין. ר' אליעזר בן יעקב וכו'. אע"ג דדריסת הרגל אסור במודר הנאה הכא אמרינן דכל א' לחלק עצמו הוא נכנס דיש ברירה כדאמרי' בגמ': אסורין להעמיד ריחים וכו'. אפי' לרבי אליעזר בן יעקב דלא דמי לכניסה גרידתא דנימא זה עושה בתוך שלו שהרי דברים כאלו יכולין השותפין לעכב כל אחד לחברו מדינא וכי שתיק ומחיל מהני ליה: היה אחד מהם וכו'. ולא חברו מודר הנאה ממנו והא אתאן לת"ק משום דבכה"ג שהאחד לבדו מודר הנאה כופין בית דין את האוסר על עצמו נכסי חברו דע"י שהוא רואה שותפו נכנס מתקנא בו ויכנס גם הוא ונמצא נהנה משל חברו א"נ אתא לר' אליעזר בן יעקב להעמדת תנור דאסרינן בשותפין ואף על גב דבשניהם מודרין אין כופין לשום א' מהם למכור חלקו משום שגם חברו אינו מעמיד לא יעשה גם הוא אבל בשחברו מותר מקנא ביה ויבא לומר אעשה כן גם אני דלא מצית אמרת אמאי יכשל להעמיד יעכב עליו. לא היא דכיון שחברו לא גרם לו האיסור ושותפין כה"ג לא קפדי זילא ביה מילתא לעכובי. הריטב"א והרנב"ר ז"ל: היה א' מן השוק וכו' לא יכנס. כלל לחלק המשותף ולרבנן פשיטא דלא עדיף איש נכרי משותף שאסור אלא להודיעך כחו דר' אליעזר בן יעקב אתא דלא מיבעיא שותף דשרי אלא אפילו איניש דעלמא שרי דבחצר שאין בה כדי חלוקה מוקמינן לה בגמ' דאית ליה לר' אליעזר בן יעקב ברירה ויכול לומר לו המודר לתוך של חברו אני נכנס וכ' הריטב"א ז"ל נראין דברי מורי הרשב"א נר"ו דדוקא כשנכנס לצורך החבר השותף שרי שכשם שהוא זוכה בחלקו זוכה לכל מה שהוא בא לצרכו אבל אם נכנס שלא לצורך השותף כלל נהי דלא בעי שותף לעכבו מיהו אינו יכול להרשות לאחרים ליכנס שם ויכול המדיר לעכב על המודר שאם הקנו זה את זה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותה לכל העולם וכן דעת הרנב"ר ז"ל: דף מו. גמ' איבעיא להו בנדרו פליגי וכו'. פירוש בנדרו פליגי בנדרו מעצמן איש הנאת חברו הוא דאסרי להו רבנן משום קנסא על שגרם איסורא לנפשיה אבל מדינא שרי דיש ברירה אליבא דכולהו והיינו ברירה דהכא שנאמר שכל אחד ואחד לתוך שלו נכנס דבשעת קנייה זכו בה להיות קנויה לכל אחד בפני עצמו כדי שישתמש בה כאילו כל החצר שלו ועל דעת כן נשתתפו מתחלה. ור' אליעזר לא קניס דכי אנוסין דמו שכל אחד אנוס במה שאסר לו חברו ולא קנסינן להו ושרו כל אחד ליכנס כרבי אליעזר בן יעקב דדינא הכי כדאמרן: או דילמא אפי' בהדירו וכו'. ובדין ברירה וכסברא דרבינא דפרק שור שנגח את הפרה דף נא: דרבנן סברי אין ברירה ור"א סבר יש ברירה: ת"ש וכו' מודר. במתניתין וסתם מודר מחברו משמע שחברו אסר הנאתו לזה. ופליגי רבנן ואמרי לא יכנס אע"פ שהוא אנוס: תני נדור. דנודר מפי עצמו נמי מודר קרי ליה ומשום קנסא הוא דמיתסר: היינו דכופין. לפי שהוא גרם על עצמו וכדי שלא יכשל כדפרישית במתני' ומשום קנסא שהביא מכשול לפניו ולא מצי למידחי מאי נודר מדיר דאין סברא שנכוף אותו למכור נכסיו מפני שאסרן על חברו דכל אדם יכול לעשות חפצו בשלו. זהו דרך גמרא דילן אבל הירושלמי הלכה א פליג ואמר לאו על הדא איתמרא אלא על הדא כופין את הנודר למכור את חלקו באומר הנייתי עליך לא בדא ע"כ. משמע להו שאין לקנוס אלא את המדיר לחבירו שהזיד להרחיק את חברו מעליו ואנן אגמרא דילן סמכינן ותמהו המפרשים ז"ל על הרמב"ם ז"ל שסמך על הירושלמי וכתבו עליו ז"ל לא נתן עינו על שמועתנו וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל עכ"ל ומיהו משמע דבגמ' דילן מודו שאם הוא רגיל להדיר לחברו שכופין שחברו אותו למכור והכי תניא בתוספתא היה אחד מהם רגיל להדיר הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו ומפרש בירושלמי דבתרי זמני מקרי רגיל דאמרינן התם עבדת לן קמייתא ועבדא עלך תניינא ועבדא עלך מכאן ואילך או מכור חלקך או שרי נדרך ובעיין לא איפשיטא ולא איכפת לן דהא קי"ל כר' אליעזר בן יעקב דאית ליה ברירה כדאמר רבינא פרק שור שנגח את הפרה דף נא: ובהדירו פליגי וזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ובחצר שאין בה כדי חלוקה כדמסקינן הכא:

24 כתובות פתח ↗

עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם יַעֲמִיד פַּרְנָס. וּפַרְנָס לָאו שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבֵיד? אָמַר רַב הוּנָא, בְּאוֹמֵר: ״כׇּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד״.

30 שבת פתח ↗

מוּגְמָר וְגׇפְרִית מַאי טַעְמָא שָׁרוּ בֵּית שַׁמַּאי? הָתָם מַנַּח אַאַרְעָא. גִּיגִית וְנֵר וּקְדֵרָה וְשַׁפּוּד מַאי טַעְמָא שָׁרוּ בֵּית שַׁמַּאי? דְּמַפְקַר לְהוּ אַפְקוֹרֵי. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: לֹא תְּמַלֵּא אִשָּׁה קְדֵרָה עֲסָסִיּוֹת וְתוּרְמְסִין וְתַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וְאִם נְתָנָן — לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: לֹא יְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם וְיַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וְאִם עָשָׂה כֵּן — לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. לֵימָא בֵּית שַׁמַּאי הִיא וְלָא בֵּית הִלֵּל? אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים. אִי הָכִי מוּגְמָר וְגׇפְרִית נָמֵי לִגְזוֹר! הָתָם לָא מְחַתֵּי לְהוּ, דְּאִי מְחַתֵּי סָלֵיק בְּהוּ קוּטְרָא, וְקָשֵׁי לְהוּ. אוּנִּין שֶׁל פִּשְׁתָּן נָמֵי לִיגְזוֹר! הָתָם, כֵּיוָן דְּקָשֵׁי לְהוּ זִיקָא, לָא מְגַלּוּ לֵיהּ: צֶמֶר לַיּוֹרָה לִיגְזוֹר! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּיוֹרָה עֲקוּרָה. וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מֵגִיס בָּהּ! בַּעֲקוּרָה וְטוּחָה. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים, הַאי קְדֵרָה חַיְּיתָא שְׁרֵי לְאַנּוּחַהּ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה בְּתַנּוּרָא. מַאי טַעְמָא? — כֵּיוָן דְּלָא חֲזֵי לְאוּרְתָּא, אַסּוֹחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ מִינֵּיהּ וְלָא אָתֵי לְחַתּוֹיֵי גֶּחָלִים. וּבְשִׁיל — שַׁפִּיר דָּמֵי. בְּשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל — אֲסִיר. וְאִי שְׁדָא בֵּיהּ גַּרְמָא חַיָּיא — שַׁפִּיר דָּמֵי. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר כׇּל מִידֵּי דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא לָא מְגַלּוּ לֵיהּ, הַאי בִּשְׂרָא דְּגַדְיָא וּשְׁרִיק — שַׁפִּיר דָּמֵי. דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק — אֲסִיר. דְּגַדְיָא וְלָא שְׁרִיק, דְּבַרְחָא וּשְׁרִיק — רַב אָשֵׁי שָׁרֵי וְרַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָסַר. וּלְרַב אָשֵׁי דְּשָׁרֵי, וְהָתַנְיָא אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם! הָתָם דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּגַדְיָא בֵּין שְׁרִיק בֵּין לָא שְׁרִיק — שַׁפִּיר דָּמֵי. דְּבַרְחָא נָמֵי וּשְׁרִיק — שַׁפִּיר דָּמֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק — דְּרַב אָשֵׁי שָׁרֵי וְרַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי אָסַר. וּלְרַב אָשֵׁי דְּשָׁרֵי, וְהָתַנְיָא אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם! הָתָם בְּבִשְׂרָא אַגּוּמְרֵי. אָמַר רָבִינָא: הַאי קָרָא חַיָּיא — שַׁפִּיר דָּמֵי, כֵּיוָן דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא כְּבִשְׂרָא דְגַדְיָא דָּמֵי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹכְרִין. תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם חֶפְצוֹ לְגוֹי, וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ, וְלֹא יַלְוֶנּוּ, וְלֹא יִתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: הֵן הֵן דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל — לֹא בָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם חֲמֵצוֹ לְגוֹי אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיִּכְלֶה קוֹדֶם הַפֶּסַח, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כׇּל זְמַן שֶׁמּוּתָּר לְאוֹכְלוֹ — מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

30 נדרים פתח ↗

וַאֲסוּרִים בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר. וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל — כְּגוֹן הַר הַבַּיִת, וְהָעֲזָרוֹת, וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר — כְּגוֹן הָרְחָבָה, וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַתֵּיבָה, וְהַסְּפָרִים. וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא, וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט. מָה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט? שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת, לַהֶדְיוֹט צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְזַכּוֹת, לֹא דִּבְּרוּ בְּנָשִׂיא אֶלָּא בַּהֹוֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב, שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶן עַל יְדֵיהֶן. גְּמָ׳ אַמַּאי מִיתְּסַר? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָתָנֵי: וּמָה תַּקָּנָתָן — יִכְתְּבוּ חֶלְקָן לַנָּשִׂיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט, וּמָה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לְכוֹתֵב לַהֶדְיוֹט? הַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת, וְהַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — צְרִיכִים לְזַכּוֹת, לֹא דִּבְּרוּ בְּנָשִׂיא אֶלָּא בַּהֹוֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לְזַכּוֹת, שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶן עַל יְדֵיהֶן. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַנְשֵׁי גָלִיל קַנְטְרָנִין הָיוּ, וְהָיוּ נוֹדְרִין הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, עָמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶם וְכָתְבוּ חֶלְקֵיהֶן לַנָּשִׂיא. מַתְנִי׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — נוֹתְנוֹ לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד בְּבֵית חוֹרוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו נוֹדֵר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וְהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ. וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים הִינָּן לְפָנֶיךָ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל עִמָּנוּ בִּסְעוּדָה. אָמַר: אִם שֶׁלִּי הֵם — הֲרֵי הֵם מוּקְדָּשִׁין לַשָּׁמַיִם. אָמַר לוֹ: נָתַתִּי לְךָ אֶת שֶׁלִּי שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמַיִם?! אָמַר לוֹ: נָתַתָּ לִי אֶת שֶׁלְּךָ אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךְ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמִתְרַצִּין זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל מַתָּנָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ תְּהֵא מְקוּדֶּשֶׁת — אֵינָהּ מַתָּנָה. גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר! חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְאִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִילָּתוֹ — אָסוּר. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּבֵית חוֹרוֹן בְּאֶחָד, דַּהֲוָה סוֹפוֹ מוֹכִיחַ עַל תְּחִילָּתוֹ. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לֵיהּ ״וְהִינָּן לְפָנֶיךָ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא״. אֲבָל אָמַר לֵיהּ: ״שֶׁיְּהוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁיָּבֹא אַבָּא״ — ״מִדַּעְתְּךָ״ הוּא דְּאָמַר לֵיהּ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אָמְרִין לַהּ, אָמַר רָבָא: לָא תֵּימָא טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ ״וְהִינָּן לְפָנֶיךָ״ הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל אֲמַר לֵיהּ ״הֵן לְפָנֶיךָ שֶׁיָּבֹא אַבָּא וְיֹאכַל״ — מוּתָּר. אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר לֵיהּ ״הֵן לְפָנֶיךָ יָבֹא אַבָּא וְיֹאכַל״ — אָסוּר. מַאי טַעְמָא — סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו.

31 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמַּדִּיר הֲנָאָה מֵחֲתָנוֹ, וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לָהּ: הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִין לָךְ בְּמַתָּנָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן, אֶלָּא מָה שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ.

1 דף מא: פיסקא ומרפאהו רפואת נפשות וכו'. רפואת נפשות גופו רפואת ממין בהמתו אמר רב א טוביה אמר רב אבל אומר לו שם פלוני רע לה סם פלוני יפה לה. פירוש גופו דמותר לרפאותו בידיו ממש ולא סגי כשיאמר לו סם פלוני רע לו וסם פלוני יפה לו כי אולי יתרפא יותר על ידו ומשמע מן הירושלמי דאפילו יש לו אחר שירפאנו מותר הוא לרפאותו רפואת גופו שלא מכל אדם אדם זוכה להתרפאות. ומיהו כיון שנכסי רופא אסורין על החולה צריך שיהיה הסם של חולה אף דמשום מצוה הותר למיתן ליה מיד ליד משלו כדאמרי' דף מח. גבי המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל כיון שאין שם סכנה ופקוח נפש ועוד דאפילו איכא כיון דאפשר בהיתרא אמאי ספי ליה באיסורא אבל היכא דאיכא פקוח נפש ואי אפשר לו ע"י אחר מותר לרפאותו בידו בהם שלו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכשם שמתרפא באיסורי הנאה חוץ מעבודת כוכבים והיינו דוקא כשהרופא אסר נכסיו לחולה אבל היכא שהחולה אסר נכסי הרופא עליו אפילו בלא פקוח נפש וסכנה מותר להרפא בסם של רופא דמחיותיה לא אדריה מסתמא וכדאמרן לעיל:

2 רפואת ממון בהמתו. שאסור לו לרפאות בהמתו ואפי' בחנם ולאו משום דליכא מצוה דהשבת אבידה היא בודאי אלא משום דמסתמא בהמתו אפשר לו שיאמר סם פלוני יפה לה וא"כ השתא לאו השבת אבידה הוא כל היכא דאפשר בהכי ומיהו היכא דלא אפשר בהכי כגון שאחזה דם וכיוצא בחולי זה שא"א לשהות מרפא אותה בעצמו ואינו חושש דאין לך השבת אבדה גדולה מזו ואיהו מצוה דגופיה עביד ואידך כי מיתהני ממילא הוא דמיתהני ודוקא בהימני מודר דמדין השבת אבדה אין לו להוציא משלו כלום ושלך קודם לאבדת כל אדם:

3 תניא לא ירחץ עמו באמבטי וכו' גדולה בימות הגשמים. פי' אף בימות הגשמים וכ"ש בימות החמה. דליכא הנאה בתרי דניימי בהדי הדדי. ור"י פליג בתרוייהו אדר' מאיר דגזר באמבטי גדולה אטו קטנה ובמטה גדולה אטו קטנה בימות הגשמים ור' יהודה לא גזר גדולה אטו קטנה ולא גזרינן ימות החמה אטו ימות הגשמים במטה קטנה ב ומאי משמע דרבי יהודה דאמר במתני' בימות החמה אבל לא בימות הגשמים פרושי קא מפרש מאי דקתני ברישא וישן עמו במטה וכולה מתניתין כר' יהודה אתי דאי לא תימא הכי הא דקתני סתמא וישן עמו במטה מני לא ר"מ ולא רבי יהודה אלא ע"כ כדאמרן והלכתא כרבי יהודה:

4 פיסקא לא יעשה ג באומן דברי ר"מ וכו' בקרוב לא פליגין דאסור כי פליגין ברחוק וכו'. פי' אומן דרך עובדי אדמה לחפור שורות שורות כל אחד בורר שורה לעצמו והוא הנקרא אומן בלשון משנה ודוגמתו בב"מ בהשוכר את הפועלים דף צא: מאומן לאומן וקמ"ל הכא שלא יחפור המודר בקרוב לשורתו של מדיר לפי שהוא נהנה בכך דהאיך קא מרפי ליה לארעא קמיה וקי"ל כרבנן דלא גזרינן רחוק אטו קרוב הלכך יכולין לעשות מלאכה ביחד בין בשכירות בין בקבלנות כל זמן שאין אחד מהם עושה במלאכה אלא חלקו הראוי לו בלבד:

5 ואסורים להשתתף בסחורה ואפילו מחצה במחצה שא"א לו בלא הנאה שהריוח מתרבה ברבוי העסק כדמוכח פרק המקבל ריש דף קה.:

6 מתני' המודר הנאה מחברו לפני שביעית לא ירד וכו'. פירוש לא ירד לתוך שדהו של מדיר דמודר אסור אפילו בדריסת הרגל כדתנן לעיל דף לב::

7 ואינו אוכל מן הנוטות. מן הפירות הנוטות על הדרך סמוך לשדה:

8 ובשביעית לא ירד לתוך שדהו. ואם בשביעית נדר לא ילך ובגמ' מפרש לה:

9 נדר ממנו מאכל. רישא מיירי במדיר הנאה סתם ולפיכך אסור אפי' דריסת רגל אבל הכא בסיפא ממאכל לחודיה הוא דאדריה ולפיכך הותרה לו דריסת הרגל:

10 ובשביעית יורד ואוכל. דהפקירא נינהו ולאו של מדיר. גמ' רב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו'. פירוש רב ושמואל קפ"ד דבפירושא דמתני' פליגי ושביעית דקתני מתני' אוכל מן הנוטות מילתא באפי נפשה היא כשנדר ממש בשביעית ומטעמא דאמר במתניתין דרחמנא אפקריה לפירות שביעית הילכך לאו דיליה נינהו למסרינהו אבל כשאסרם לפני שביעית אסורין למודר אע"פ שהגיע שביעית דסברי דאדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו ולרבי יוחנן וריש לקיש ובשביעית דקתני מתני' ארישא קאי לאסר קודם שביעית ואפ"ה כיון שהגיע שביעית ואין הפירות שלו אוכל מן הנוטות דסברי אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו דלכשיצא מרשותו הו"ל כאוסר פירות חברו על חברו:

11 ופריך על מה דהוה ס"ד מי איכא למ"ד וכו'. א"כ לפלוג בנכסי אלו דהוה רבותא טפי דאפילו כשאמר אלו לא מצי אסר לאחר שיצאו מרשותו וכ"ש כשאמר נכסי בלחוד דהא ודאי כשיצא מרשותו לאו נכסיו נינהו. ועוד דברייתא מפורשת היא דאדם אוסר דבר שברשותו לאחר שיצא מרשותו:

12 מת יירשנו. דלאו מיניה הוא לאחר שמת והוא שאתה נהנה לי קאמר והשתא לאו שלו הוא:

13 בחייו ובמותו וכו'. אלמא אסור להו לאחר מיתה ולא הוי כאוסר פירות חברו על חברו. ואע"ג דבגמ' דחי ואמר שאני הכא שפירש ואמר בחייו ובמותו מ"מ עדיין קושיא ראשונה במקומה עומדת כדאמרן לפלוג בנכסי אלו:

14 אלא כי אמרי רבי יוחנן וכו'. כלומר לעולם לכ"ע אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ואפילו מן הסתם. אלא לא פליגי ר' יוחנן ור"ל עם רב ושמואל והא דרב ושמואל נקטי במילתייהו נכסי אלו לאשמעינן דלא אזלינן בתר לשון נכסי דהוה משמע דלכשיצאו מרשותו דלאו נכסיו נינהו לא מצי למסרינהו אלא בתר לשון אלו אזלינן והנה אוסר אותם אף לאחר שיצאו מרשותו ואף ר' יוחנן ור"ל א האיך דוקיא אתו לאשמעינן ולפיכך נקטי לשון נכסי לחוד לומר שאז לא מצי אסר לכשיצא מרשותו כיון דלא אמר אלו וזה שמענו ממתני' דהכא דאזלינן בתר אלו או בתר זה דאל"כ לא שמעינן מידי ממתניתין דהכא דהא תנן לקמן קונם לביתך שאיני נכנס וכו' מכרו לאחר מותר אמר ביתך זה מכרו לאחר אסור ואע"ג דאי מההיא הוה אמינא דוקא אמר האוסר לעצמו דמה לו אם הבית מאדון זה או מאחר איהו מגופיה דבית קא אסר נפשיה אבל היכא שהמדיר אמר כן הוה אמינא דאם לא פירש לאחר שיצאו מרשותו נהי דאמר אלו או זה לא משמע אלא כי הם ברשותו דמה איכפת ליה אם נהנה במה שאין לו חלק ונחלה. מ"מ מדלא נקטי כולהו הני אמוראי מילתייהו בחד לישנא בלשון נכסי אלו שמעינן דפשיטא להו דמצי למימר בהאי לישנא ומסתמא אף לאחר שיצאו מרשותו דלא אתו לחדושי אלא דלא אזלינן בתר לשון נכסי דמשמע בעודן שלו אלא בתר לשון אלו או זה דמשמע אפילו כי אינן שלו ובודאי דבלשון זה או אלו כשם שיש בו להחמיר להיות נאסר על המודר אף לאחר שיצא מרשותו של מדיר כך יש בו להקל שאם נפל וחזר ובנאו שהוא מותר בו ואע"פ שלא יצא מרשותו וכן אמרו בירושלמי לקמן על מתני' דקונם ביתך. ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה ואסיקנא משום זה ואמר נפל ב ובית הוא לית ליה נשמעיניה מן הדא האומר תנו בית חתנות זה לבנו או בית אלמנות זה לבתו ונפל אין היורשין חייבין לבנותו. הריטב"א ז"ל:

15 ארעא נמי רחמנא אפקרה. כלומר ללקיטת הפירות ולמה לא ירד. בעומדין על הגבולין וכל שאפשר ללקטן מבחוץ לא אפקרה רחמנא לארעא בשביעית:

16 גזרה שמא ישהה בעמידה. ומש"ה אפילו ללקוט אילנות שבאמצע השדה לא ירד ולאו מדינא אלא משום גזרה דכיון דלא הפקירה רחמנא אלא לצורך ג לקנות פירות כי שהה שם טפי עבר על האיסור ולעיל דף לט. דשרינן לבקר בעמידה ולא גזרינן שמא ישהה אלא בישיבה כתב הרנב"ר ז"ל דכיון דדרך מבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכרא ולא ישהה בעמידה אבל הכא מאי היכרא אית ליה הרי אין דרך ללקוט אלא בעמידה וכיון דלית ביה היכרא שייך למגזר שמא ישהה:

17 ע"ב מתני' המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו וכו'. פי' לא ישאילנו מודר למדיר:

18 ולא ישאל ממנו. ממדיר. שאלה מידי דהדרה בעיניה הלואה מידי דלא הדרה בעיניה:

19 קונם שדי עלי אם אני חורש בה לעולם. אם היא פנויה כוונתו לאסור עליו הנאת פרה בדרך שהיה דרכו להשתמש בה לפיכך אם היה דרכו לחרוש הוא בעצמו אסור לחרוש בידיו וכל אדם מותרין לחרוש לו באותה פרה שלא נתכוין לאסור בה עבדיו או אחרים:

20 ואם אין דרכו לחרוש. כלומר הוא בעצמו אלא ע"י אחרים:

21 הוא וכל אדם אסורין לחרוש. באותה פרה שהכוונה היתה שלא יהנה בחרישתה וכלל גדול הוא זה לנודרין ולנשבעין שהנודר או הנשבע שלא יעשה דבר פלוני אין במשמע אלא שהוא לא יעשנו אבל אחרים עושין לו ואם הנודר הוא בענין שאין דרכו לעשות אותו דבר אם מפני שאינו בקי בו או שאינו לפי כבודו כוונתו היתה שלא תעשה לו אותה מלאכה לא ד עליו ולא ע"י אחרים:

22 גמ' בשלמא לא ילוה וכו'. פי' דקא מתהני מודר ממדיר:

23 גזרה. גזרינן שמא ילוה המודר למדיר דשמא ילוה המדיר נמי למודר וקא מתהני ואסור ואע"ג דתנן לעיל בפ"ד נדרים דף לא. שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות ולא גזרינן כשנדר שלא יהנה משל ישראל שלא יקח וימכור בהכי גזרה אטו כשנדר שלא יהיו ישראל נהנין ממנו או דנגזור זיבונא חריפא שלא ימכרנה המודר אטו זיבונא דרמי על אפיה כבר כתב הרמב"ם ז"ל דהתם כיון דמכולהו ישראל נדר לא מחמרינן ליה דאי גזרינן ומצרכינן ליה ליהנות לאומות טריחא ליה מילתא אבל כאן שאיני אסור אלא בהנאת חברו בלבד מצי למיקם עלה וגזרינן ולא תקשי לן נמי מהא דלקמן פרק השותפין דף מז: הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר מותר ולא גזרינן דהתם בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה מיירי שהוא ידוע לכל וליכא למגזר והכא דוקא בהני דתנא מתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה. כן תירץ הראב"ד ז"ל:

24 מתני' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו'. פי' הרגיל אצלו רבותא אשמעינן דאע"ג דרגיל אצלו ומקיפו תדיר לא אמרינן שליחותיה קעביד וכ"ש שאם לא אמר לאדם מיוחד אלא דאמר כל הזן אינו מפסיד דשרי כדאיתא פרק המדיר דף ע::

25 ובא ונוטל מזה. אם רצה קאמר ולומר דאע"ג דלבסוף נוטל מזה ודעתייהו בהכי לאו שליחותיה קעביד דלא הוי שליחות אלא באומר כל השומע קולי יזון כדאיתא בהמדיר שם אבל ליכא למימר דכי קתני ובא ונוטל מזה מדינא קאמר דאי מיחייב לשלומי אלמא שליחותיה הוה עביד ומהני ליה ואסור:

26 היה ביתו לבנות. לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן דלצורך מזונות שרי וסיפא קמ"ל דאפילו לצורך בנין ביתו התירו:

27 נותן לאחר משום מתנה דלבתר הכי לא מתהני מיניה אלא ממקבל מתנה:

28 והלה נוטל ואוכל. דלאו מדידיה מתהני אלא מהפקירא ומדאמר ואם אין עמהם אחר מוכח לישנא דאפילו לרבנן כל היכא דאפשר באחר הכי עדיף טפי:

29 ר' יוסי אומר. אסיפא דהפקר בלחוד פליג ובגמ' מפרש טעמיה ומיהו לית הלכתא כוותיה אלא כסתמא דרישא:

30 גמ' מ"ט דר' יוסי אמר רבא היינו טעמא דר' יוסי גזירה משום מתנת בית חורון. פירוש משום מתנת בית חורון מדינא ודאי אפילו לר' יוסי שרי דמכי אפקריה אלא כדי שיזכה מודר אי שרינן ליה אתי למישרי אפילו היכא דאמר בפירוש וכמעשה דבית חורון בדף מח. ור' יוסי סבירא ליה דגזרינן. ואם נדרו קודם להפקרו אסור כי ההיא דבית חורון אבל אם הפקרו קודם לנדרו אפילו לר"י שרי ולא גזרינן ורבנן סברי דאפילו נדרו קודם להפקרו לא גזרינן ושרי והלכתא כרבנן דר' יוסי יחידאה הוא ולענין הפקר פליגי הכא רבי יוחנן ור' יהושע ב"ל דרבי יוחנן סבר הפקר בפני שנים לא הוי הפקר וריב"ל אמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין והסכימו המפרשים האחרונים ז"ל דהלכה כר' יהושע ב"ל דקשיש הוא מר' יוחנן הלכך קי"ל דמדאורייתא הפקר ביחיד הפקר ומדרבנן בעינן ג' וזמנין דאוקמא אדינא דאורייתא וכדאמרינן בפ"ק דשבת דף יח: בנר ומנורה וגיגית לב"ש דאפקורי ה להו בין השמשות וכן במ"ש גבי נדרים מפני שעת הדחק וכן בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי בפרק אלו מציאות דף ל: הריטב"א ז"ל וכתב הרנב"ר ז"ל מדאמרינן מה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים הילכך מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נדרים:

31 בפרק בתרא דף פח. תנן חתן המודר הנאה מחמיו והוא רוצה לתת לבתו מעות ואם שמא נותנו לה חושש שיזכה בהן הבעל דמה שקנתה אשה קנה בעלה אומר לה הרי המעות הללו נתונין לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן וכיון שאמר הכי אפילו א אמר לה מה שתרצי עשי נסתלק מהן הבעל ולא קנה אותן בעל וכן אפילו לא אמר לה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא שאמר לה ע"מ שתעשי בהן דבר פלוני כלומר שיחד לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך או דבר פלוני אף בזו לא קנה יתהון בעל דקי"ל בהא כרבנן דפליגי עליה דר"מ דבעי שתי לשונות ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא שתעשי בהן דבר פלוני ולא קי"ל כוותיה אלא כרבנן ואליבא דשמואל דבאחד מן הלשונות הללו נסתלק מהן הבעל וכן הדין בעבד אם נתנו לו במתנה ואמרו ע"מ שאין לרבך רשות בו או על מנת שתצא בו לחירות לא קנה יתהון ב בעל וכן העלו המפרשים ז"ל:

« נימוקי יוסף על נדרים י״ב ע״ב נימוקי יוסף על נדרים י״ד ע״א »